רגב חברה חקלאית בע"מ נ' נחשונוב ואח'

החלטה

לפניי בקשת המשיבים לפיצוי והוצאות בעקבות ביטול העיקול שהוטל לבקשת המבקשת.

בהליך זה בקשה המבקשת עיקול זמני במעמד צד אחד, והעיקול ניתן. לאחר מכן המשיבים ביקשו את ביטול העיקול, ועוד בטרם ניתנה החלטה בבקשה – מבקשת העיקול ביקשה בעצמה את ביטולו, בעקבות התפתחות משפטית בהליך קשור אחר. העיקול בוטל, אפוא, ונותר להכריע בבקשת המשיבים לפיצוי והוצאות בגין בקשת העיקול, לרבות הוצאות אישיות נגד ב"כ מבקשת העיקול. הוגשו תשובות ותשובות-לתשובות, והגיעה עת ההכרעה.

מטבעם של סעדים הניתנים במעמד צד אחד כי לא ניתן לגבש בעניינם מראש תפיסה מושכלת בשאלת האמת והצדק; שהרי בית המשפט טרם שמע את הצד האחר, בניגוד לכללים הרגילים של הצדק הטבעי ושל המתודה הבסיסית לבירור האמת בנסיבות של מחלוקת. די בכך שעל פניה של הבקשה נראה שהמבקש עשוי להימצא ראוי לזכות בסעד המבוקש – קרי: בהינתן ראיות לכאורה ותום-לב לכאורה – כדי לשקול את מאזן הנוחות, קרי: כדי שמתן הסעד הזמני יהיה עשוי להימצא מוצדק, כדי למנוע נזק פוטנציאלי גדול יותר במקרה של אי-הענקתו.

מכיוון שכאמור הסעד ניתן שלא בעקבות בירור אדקוואטי, נתינתו כרוכה, ברגיל, בהפקדת ערובות מתאימות על ידי מבקש הסעד, כדי להבטיח את פיצוי המשיב בגין נזקיו, ו/או את שיפויו בגין הוצאותיו, במקרה שהצו פקע והוברר כי "הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין" [תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תקנה 371(א)]. התקנה פורשה כך שעל המשיב להוכיח נזקים והוצאות, ואין מדובר בסעד אוטומטי אלא בסעד קיצוני התלוי בשיקול דעת בית המשפט [אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית תשס"ט, עמ' 530].

יחד עם זאת, אני סבור כי יש לנהוג בפסיקתם של פיצוי או שיפוי בגין סעד זמני שפקע לפי העיקרון "מתוך שהקלת עליו בתחילתו – החמרת עליו בסופו" [הגיון הדברים בבבלי יבמות פח, א, ביישום מהופך]. כלומר, הקלות של הזכייה בסעד הזמני במעמד צד אחד, שהיא נסבלת מחמת קיומם לכאורה של ראיות ותום הלב, ומחמת נטייתו של מאזן הנוחות – אמורה להתאזן מול זכותו של המשיב להיפרע פיצוי או הוצאות מתוך הערובות שבהן הותנה הסעד.

לאור לשון התקנה ופרשנותה, ולאור העיקרון האמור, ובהתאם לנורמות של דיני הנזיקין ושל דיני ההוצאות בהליכים אזרחיים, יש לקבוע כי פיצוי בגין נזק יינתן במקרה שהגשת הבקשה לא הייתה סבירה, ובכפוף להוכחת נזק. אולם, הוצאות ייפסקו על יסוד עצם הפקיעה של הצו, כפי שהמפסיד בהליך אזרחי אמור, ככלל, לזכות בהוצאות אפילו לא היה משום חוסר-סבירות בעצם הגשת התובענה.

בענייננו, לא שוכנעתי מטיעוני המשיבים כי הבקשה לא הייתה סבירה מלכתחילה. אני סבור שהמשיבים העמיסו יותר מדי על העובדה כי החוקר הפרטי קבע רק שהבית נבנה על ידי המשיב 1, ועל גירושיהם של המשיבים. ניסיון החיים מלמד כי גם בנסיבות שלהן טענו המשיבים, לא אחת קורה כי יש יסוד לחשדות דוגמת אלה שעליהם התבססה הבקשה. בהקשרים כאלה, רלבנטית התמונה הנסיבתית הכללית; ולפיכך לא היה משום חוסר-סבירות בפרשנות של המבקשת כי בניית הבית מעידה לכאורה על זכויות בו.

קבלת עמדתם של המשיבים כי בקשה לצו זמני בנסיבות כאלה אינה סבירה – תכונן נורמה אשר תקשה על נושים להתמודד באפקטיביות עם ניסיונות השתמטות של חייבים. איני סבור שזוהי נורמה רצויה.

תוזכר טענת המבקשת כי ביסוד הסכמתה לביטול הצו עמדו טעמים דיוניים, ולאו-דווקא ממצאים פוזיטיביים שהפריכו את חשדותיהם. אכן, לא ניתן ואין מקום לקבוע במחלוקות אלו ממצאים פוזיטיביים בשלב זה, לצורך הכרעה בשאלת ההוצאות.

מסקנתי, אפוא, כי לא הוכח חוסר-הסבירות של הבקשה מלכתחילה.

המשיבים גם לא הוכיחו נזק קונקרטי עקב הצו. לא הוכח אפילו לכאורה כל נזק למשיב 1. בתעודה הרפואית בעניינה של המשיבה 2 לא הודגם נזק שמעבר לתחושה לא נעימה אך חולפת, ומכל מקום לא פורש הקשר הסיבתי בינה לבין הצו.

אולם, המשיבים נזקקו לייעוץ משפטי לצורך עריכת תשובותיהם, וחזקה שהדבר היה כרוך בהוצאות.

לפיכך, ולאור המקובץ, המבקשת תישא בהוצאות כל אחד מן המשיבים בסך 6,000 ₪ (כולל מע"מ), שאותם ניתן יהיה להיפרע מן העירבון שהופקד.

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ד, 16 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: